תורכיה בדרך לאיחוד האירופי: הויכוח הפנימי בתורכיה בעקבות הרפורמות 

המאפיין המרכזי הבולט במדיניות החוץ של תורכיה החל משנות השישים הוא הרצון להיות חלק אינטגרלי מאירופה, כחברה בשוק האירופי מהמשותף ולאחר מכן באיחוד האירופי. ניתן לומר שכל המערכת הפוליטית תמכה, גם אם בצורה מעורפלת, בחברותה של תורכיה באיחוד האירופי. גם המפלגות האסלאמיסטיות, שמגמת פניהן הוא העולם המוסלמי והמזרח התיכון, וגם מפלגת "הפעולה הלאומית", מגמת פניה היתה העולם התורכי במדינות מרכז אסיה, ראו בהצטרפותה של תורכיה לאיחוד האירופי כיוון חיובי.[1] אולם ככל הנראה לא היה בסיס התמיכה בהצטרפות לאיחוד האירופי איתן מכיוון שברגע בו היתה צריכה תורכיה לנקוט בצעדים למען כדי לעמוד בתנאים שהציב האיחוד האירופי להצטרפותה לרשימת המועמדות נפתח דיון ער בנוגע לביצוע רפורמות.[2]

בתקופה שלפני הלסינקי היתה תורכיה עסוקה בתהליך הפיכתה למדינה מועמדת להצטרפות לאיחוד האירופי. עם כניסתה של תורכיה לרשימת המועמדות ב-1999, הגבירו הדרישות של האיחוד האירופי את הפיצול במערכת הפוליטית התורכית. עצם המועמדות של תורכיה לחברות באיחוד האירופי הפכה לנושא שנוי במחלוקת. הואיל ולביצוע הרפורמות יש השלכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות כואבות על החברה התורכית.[3] בעוד מפלגת "המולדת" (Anavatan Partisi) בראשות מסוט ילמאז (Mesut Ylmaz) תומכת במידה רבה בביצוע הרפורמות, מתנגדת מפלגת "הפעולה הלאומית" (Milliet?i Hareket Partisi) בראשות דוולט באחצ'לי (Devlet Bah?eli) לחלק מהרפורמות ובמיוחד לאלו הנוגעות בנוגע לזכויות תרבותיות לכורדים ולביטול עונש המוות.[4]

מלבד מפלגת "המולדת" שדחפה לביצוע הרפורמות, היה קיים לחץ רב לביצוע הרפורמות מצידן של קבוצות אינטרס ומקהילת העסקים. הגורם הבולט בהקשר הינו התאחדות התעשיינים ואנשי העסקים התורכית (T?S?AD - T?rkiye Sanayici ve ??adamlar? Derne?i). נציגיה דחפו לשינויים בנוגע לזכויות אדם ואזרח ולממשל תקין עוד בתקופה שלפני פסגת הלסינקי. נוסף עליהם נמצאים במחנה זה ארגונים אחרים כגון, הקרן לפיתוח כלכלי והקרן התורכית לחקר כלכלי וחברתי (IKV - ?ktisadi ve Kalk?nma Vakf?), שהשתמשו באמצעי התקשורת לקידום רפורמות פוליטיות וכלכליות.[5] לצד הגופים הכלכליים, ניתן למצוא במסגרת המערכת הפוליטית את מפלגת "הדרך הנכונה" (Do?ru Yol Partisi) וגורמים פרו- אסלאמיים וליברליים.[6]

מנגד ישנם גורמים המביעים חשש לגבי אספקטים מסוימים בנוגע לאיחוד האירופי. איגודי פועלים מרכזיים ממשיכים להיות לאומיים בגישתם לאיחוד, ומוציאים את עצמם מהקואליציה שתומכת באיחוד. טיעוניהם מתרכזים בעיקר באשר לאוטונומיה ולריבונות ובכך שעל תורכיה לשמור על עצמאותה אל מול האיחוד האירופי.[7] לצידם ניתן למצוא גורמים מהאליטה הצבאית, מהשמאל הלאומי וממספר קיצונים המשמיעים את דאגותיהם לגבי נושאים מסוימים בנוגע לרפורמות.[8]

אחד הנושאים סביבם שסביבו היתה אחדות דעים היתה שאלת קפריסין, כאשר הדעה הרווחת היתה שהאיחוד האירופי איננו אובייקטיבי. באחצ'לי האמין שהאיחוד האירופי תמך ביוונים לגבי שאלת קפריסין. לעומת זאת הוא יתמוך במנהיג צפון קפריסין, ראוף דנקטש (Rauf Denkta?), עד הסוף.[9] לפי ילמאז, "אנחנו עדים לכך שהאיחוד האירופי תומך בצד של קפריסין היוונית ולוחץ עלינו"[10] ואפילו אג'ויט (B?lent Ecevit), ראש ממשלת תורכיה באותה תקופה, טען ש"כל עוד הצד של קפריסין היוונית נתמך על ידי האיחוד האירופי, לא נראה אפשרי שהוא ילך במסלול של מייעץ"[11] למרות ששני האחרונים היו מודעים לעובדה שיש להגיע לפשרה בקפריסין, הם לא היו מוכנים לקבל את האיחוד האירופי כצד מפשר בעניין.

נושא חשוב, שהיה במוקד הדיון הציבורי היתה השאלה לגבי עונש המוות. באותה תקופה עבדוללה אוצ'ולאן חיכה לביצוע גזר דין מוות בגין פעולות הטרור. באחצ'לי ומפלגתו "הפעולה הלאומית" התנגדו למתן חנינה לאוצ'ולאן. לעומתם קרא אג'ויט לבטל את עונש המוות בטענה שהוצאתו להורג היא בניגוד לאינטרסים של תורכיה. חברי מפלגות "הדרך הנכונה" ו"המולדת" קראו להמיר את עונש המוות במאסר עולם ללא אפשרות לחנינה.[12]

אחד הנושאים הבעייתיים ביותר היה מתן זכויות תרבותיות לכורדים. לפי ילמאז היה צריך לתת זכויות תרבותיות לכורדים. לעומתו התנגדו באחצ'לי וכן גורמים מהצבא למתן זכויות תרבותיות לכורדים הן בתחום זכויות השידור והן בתחום ההשכלה.[13] באחצ'לי חשש שמתן זכויות תרבותיות לכורדים תבדיל אותם משאר אוכלוסייתה של תורכיה ותחזק בקרבם את השאיפות הלאומיות.[14]

הויכוח בנוגע לרפורמות הגיע לשיאו בקיץ 2002. עד אותו זמן הצליח באחצ'לי בתמיכת חברי מפלגתו בפרלמנט למנוע את העברת הרפורמות. אולם במהלך אותו קיץ מצא עצמו באחצ'לי מבודד מבחינה פוליטית. לא רק ששותפיו לקואליציה תמכו ברפורמות, אלא שגם המפלגות באופוזיציה תמכו באישורן. וכך לאור התמיכה הרבה הועברה בסוף חבילת הרפורמות האירופיות באוגוסט 2002.[15]


[1] Ziya ?ni?, "Domestic politics, international norms and challenges to the state: Turkey-EU relations in the post-Helsinki era", Turkish Studies, 4, 1, (spring 2003), p. 17

[2] Gamze Avci, "Turkey's slow EU candidacy: insurmountable Hurdles to membership or simple euro-skepticism", Turkish Studies, 4, 1, (spring 2003), p. 156

[3] Ibid. pp. 156-157.

[4] Ziya ?ni?, pp. 17-18

[5] Ibid pp. 19-20

[6] Gamze Avci, p.157

[7] Ziya ?ni?, pp. 20

[8] Gamze Avci, p. 157

[9] Ibid., p.159

[10] Ibid., Ibid.

[11] Ibid, p.159-160

[12] Ibid, pp. 160-161

[13] Ibid, 161

[14] אלון ליאל, דמו-אסלאם: משטר חדש בתורכיה, עמ' 41

[15] שם, עמ' 41-43